רבים תוהים לגבי השיוך המדוייק של הקשיו. האם קשיו בריא כמו שאר האגוזים? האם יש לקשיו יתרונות או חסרונות בריאותיים באופן מיוחד? בנוסף, ישנן שמועות לגבי הדרך שעובר הקשיו מהעץ ועד הצלחת שלנו במערב… אנסה לענות כאן כמיטב יכולתי בצורה ברורה ועניינית.
מה זה קשיו בכלל?
קשיו הוא מין של עץ, קרוב משפחה של אלת הבטנה המניבה את הפיסטוק. עץ הקשיו גדל בעבר בעיקר בדרום אמריקה, אולם כיום הוא גדל בעשרות מדינות. עץ הקשיו זקוק לאקלים טרופי, או סובטרופי, על מנת לשגשג היטב.
מתוך עלי הגביע של הפרח מתפתח פרי מדומה גדול ובעל צורת אגס, הקרוי לרוב “תפוח קשיו”. חלק זה אכיל ובעל בשר רך ומתוק, ואינו מכיל גרעינים. למרות ש״תפוח הקשיו״ נחשב כמעדן באזור ברזיל, הוא אינו מגודל לייצוא מאחר ואינו משתמר היטב במסע: כעבור יממה מרגע הקטיף מתחיל תפוח הקשיו לתסוס. בברזיל אוהבים לשתות את מיץ הקשיו.
מפימת הפרי (המקום שבו היה הפרח) מתפתח הפרי האמיתי של העץ – בית גלעין דמוי אגוז. זהו אגוז הקשיו. מבחינה בוטנית חלק זה אינו נחשב כאגוז, אלא כפרי הדומה לשקד. באחד המקורות מכונה הקשיו הזרע של פרי עץ הקשיו. מכל מקום, חשוב להבין שללא עיבוד, אגוז הקשיו אינו אכיל.

אגוזי הקשיו אינם ניתנים לאכילה ללא עיבוד מסוים, מאחר ובקליפתם הטבעית ישנו שרף בעל פוטנציאל אלרגי במגע, ואף רעיל בבליעה. מטרת תהליכי עיבוד הקשיו היא להסיר את קליפתו בלי להגיר מהשרף על האגוז. לרוב הקליפה מוסרת בחימום עז, כגון אידוי או טיגון, והזרע מחולץ ממנה ומנוקה בקפדנות. טיפול זה יקר יחסית לטיפול באגוזים אחרים, ומגולם במחיר אגוזי הקשיו.
תהליך העיבוד של הקשיו כולל לרוב כמה שלבים:
- אידוי בקיטור למשך 20-30 דקות (כנראה בטמפרטורות הנעות סביב 80-100 מעלות).
- ייבוש ב 50-70 מעלות למשך 6-8 שעות.
- הפרדה ידנית של הקליפה מהאגוז.
בסרטון הקצר הבא ניתן לצפות בתהליך הפקת הקשיו
האם קשיו בריא?
ראשית, התשובה היא ״כן״. בגדול, מדובר בצמח מאכל מזין וטוב, אבל לא חף מחסרונות בשל דרך העיבוד שהוא מחוייב לעבור.
100 גרם אגוזי קשיו קלויים מוכנים לאכילה מכילים:
- קרוב ל- 600 קלוריות.
- כמעט 50 גרם שומן. רוב השומן הוא מסוג חד בלתי רווי. מדובר בסוג השומן הבריא כמו שיש בזיתים ובשאר האגוזים. בכמות זו של אגוזי קשיו יש גם כ 9 גרם שומן רווי, וכ- 7 גרם אומגה 6 (עם כמות זניחה של אומגה 3).
- כ- 15 גרם חלבון. כמות יפה מאוד. שבין השאר גורמת לכך שהאינדקס הגליקמי של הקשיו יישאר יחסית נמוך, ורמת השובע גבוהה.
- כ- 32 גרם פחמימות, מתוכן רק 3 גרם סיבים.
מבין הרכיבים התזונתיים של הקשיו, רמות יחסית גבוהות יש למרכיבים הבאים:
- 260 מ״ג מגנזיום המהווים 65% מהצריכה היומית המומלצת.
- יותר מ 5 מ״ג אבץ, המהווים כשליש מהצריכה היומית המומלצת.
- כ – 6 מ״ג ברזל המהווים כשליש מהצריכה היומית המומלצת.
- כ – 1 מ״ג מנגן, המהווה כ- 40% מהצריכה היומית המומלצת.
- בכמות הזו של אגוזי קשיו יש כ 16% מהצריכה היומית המומלצת של אשלגן וסלניום.
- כמות זו של קשיו מכילה יותר מ 100% מהצריכה היומית המינימלית המומלצת עבור נחושת, וכ- 50% מהצריכה המומלצת של זרחן (המתחרה בין השאר בסידן).
- ויטמין k – כ 45% מהצריכה היומית המומלצת
- אגוזי הקשיו מכילים גם כמות קטנה אך טובה של פולאט, תיאמין וויטמין b6
- 158 מ״ג פיטוסטרולים.
- בכמה מקורות מצויין שאגוזי הקשיו מכילים זיאקסנתין (zeaxanthin) – נוגד חימצון החשוב בעיקר לעיניים, וגם שקשיו הוא מקור טבעי לטריפטופן.
במספר מחקרים ניסו לבדוק את ההשפעה של אכילת אגוזי קשיו על פרופיל שומני הדם ועל ערכי לחץ הדם. תוצאות המחקרים הראו כי תיתכן השפעה מיטיבה קלה של אכילת קשיו על הורדת לחץ דם סיסטולי. במחקר אחר, שנעשה עם אנשים המתמודדים עם סוכרת. נמצא כי אכילת קשיו העלתה את רמות הכולסטרול ה״טוב״, והפחיתה במעט את לחץ הדם ללא השפעה שלילית על המשקל או על כל דבר אחר. מחקר נוסף שתוכנן די טוב בדק את ההשפעה של הוספת אגוזי קשיו לתפריט האמריקאי הממוצע, ומצא שאגוזי הקשיו תרמו להורדת רמות הכולסטרול הכללי, והכולסטרול ה״רע״ גם כן. אולם, כפי שניתן לקרוא כאן, לא כל המחקרים שבדקו את הקשיו הצליחו להראות תועלת בשומני הדם, הסוכר, לחץ הדם ו/או הכולסטרול.

חסרונות בריאותיים של קשיו
כפי שניתן להבין מתחילת הדברים, גם אגוזי קשיו טבעיים, עברו כמה תהליכי עיבוד. הטמפרטורות הלא נמוכות של הקיטור החם, יחד עם הייבוש המתמשך, עלולים לנטרל חלק מהפעילות של אנזימים בתוך האגוז. בנוסף, חלק מהויטמינים נפגעים ונהרסים ויש גם חשש לחימצון של חומצות השומן של הקשיו.
במאמר הבא ניסיתי לתמצת הבדלים בריאותיים עיקריים בין האגוזים השונים:
ישנם באתר עשרות רבות של מתכוני בריאות עם קשיו. הקלידו בלשונית החיפוש את המילה ״קשיו״, ותוכלו להינות מממרחי קשיו, עוגות וקינוחים על בסיס קשיו, קשיו במוקפצים ועוד הרבה בריאות וטעם.
בריאות לרוב,
אופיר פוגל, נטורופת